ההמצאה נמצאת בבקר, והכשירות לפטנט תלויה במה שהרובוט עושה אחרת.

המצאה בתחום בקרת רובוטים היא, ביסודה, חישוב: פקודת מפעיל שמועברת הלאה, הפרעה שמזוהה, אחיזה שנבחרת, מניפולציה שנלמדת, מצב מדומה שמתעדכן. תביעה שנעצרת ברגע שהחישוב הסתיים היא תביעה לעיבוד מידע, ובוחן שמיישם את הלכת Alice לפי Section 101 יכול להתייחס אליה כך, פיזיקלי ככל שיישמע פירוט הפטנט. תביעה עומדת על קרקע יציבה יותר כאשר התוצאה משנה את פעולת המכונה — המפרקים מקבלים פקודה, האחיזה נסגרת, התנועה מואטת או נעצרת — כך שמה שמוגדר בתביעה הוא פעולתו של רובוט ולא חישוב אודותיו.

שלב האקטואציה צריך לעשות עבודה של ממש. סעיף סיום שאומר רק "ולשלוט ברובוט על סמך התוצאה" הוא סוג השלב הסמלי שבוחן מבטל כיישום של הרעיון על מכונה גנרית; סעיף שאומר כיצד התוצאה משנה את התנועה הוא שיכול לשלב את הרעיון ביישום מעשי. מניפולציה נלמדת ותאומים דיגיטליים מעוררים את אותה שאלה בחריפות רבה יותר, משום שכל אחד מהם נקרא כמודל או כסימולציה עד שהתביעה אומרת מה הרובוט הפיזי עושה אחרת בעקבותיו.

תביעות בתחום בקרת רובוטים מנוסחות בדרך כלל כהתקן הבנוי מרכיבים פונקציונליים: יחידת קליטה, יחידת קביעה, יחידת בקרה שמפקדת על האקטואטורים. מונח כמו "יחידה" (unit) אינו נוקב בדרך כלל, כשלעצמו, בשום מבנה, ומאז הלכת Williamson מגבלה מסוג זה עשויה להתפרש כמגבלת אמצעי-פלוס-פונקציה (means-plus-function) לפי Section 112(f), אף שהמילה "means" אינה מופיעה בה כלל. בוחנים מזהים מגבלות כאלה באופן שגרתי בהודעת הבוחן, ומרגע שמגבלה מתפרשת כך, היא מכסה רק את המבנה שפירוט הפטנט חושף לביצוע הפונקציה ואת המבנים השקולים לו — ובפונקציה שמבצע מעבד, פירוש הדבר אלגוריתם.

משום כך פירוט הפטנט הוא המכריע. אם אינו חושף שום אלגוריתם — תיבה בדיאגרמת בלוקים שעליה התווית "יחידת קביעה" ומשפט שאומר מה היא קובעת — התביעה בלתי מסוימת (indefinite). אם הוא חושף חוק בקרה יחיד, התביעה עלולה להצטמצם לאותו חוק בקרה ולחוקי בקרה השקולים לו. התשובה בשלב הניסוח היא לתאר את לוגיקת הבקרה עצמה, על חלופותיה, בפירוט מספיק כדי שהתביעה הפונקציונלית עדיין תגיע אל התכנונים שמתחרה היה בונה, ולצרף לצידה תביעות שיטה ותביעות אמצעי אחסון שמונות שלבים ולא יחידות, ואינן תלויות באופן שבו תתפרש תביעת ההתקן.